אדום עתיק

אדום עתיק הוא רומן על מערכות יחסים מורכבות בין אנשים לזמנם ולמקומם, בין הורים לצאצאים, בין גברים לנשים, ובעיקר בין נשים לנשים.

 

רעננה, מעצבת בגדים צעירה – בת לאם דעתנית ונכדה לסבתא נחרצת – ובארי – אדריכל פרוד ואב מודאג לבת רושפת חפ"ש (חימה פמיניסטית שפוכה) – מגוללים, כל אחד בקולו, יריעות של יחסים המתרקמים בין הבנה לתלונה ומזגזגים בין התמסרות להתמרדות.

 

אדום עתיק הוא גם סיפרן של דמויות ידועות מימי העליות הראשונות ברגעים מכריעים בחייהן. שפתן הייחודית – שחלקה משוחזר וחלקה מומצא – והתצלומים החותמים את פרקיהן בספר, חופרים מתחת לטקסט מחילות של קשרים אפלים.

 

את הזיקה בין הפרקים ההיסטוריים לבין עלילת שלהי שנות התשעים-עד-אלפיים ניתן לתאר באורח כפול: אפשר לראות את סיפוריהם של שרה אהרנסון מראשי ניל"י, המשוררת רחל, הסופר יוסף לואידור וחבריהם כמין אשנבים נפתחים המעכבים את עלילת ההווה השוטפת מהם והלאה; ואפשר לראות את עלילותיהם של רעננה, בארי והסובבים אותם כרקע שעליו מתבלטים סיפוריהן של דמויות מימי ראשית ההתיישבות הציונית בארץ. כך או כך, המעברים בין המקומות והדמויות ואופני הקישור ביניהם מעוררים תהיות לגבי טיבם ומשמעותם של הקשרים בין פרשיות העבר הרחוק לבין אירועי ההווה, ובראשן התהיה האם העבר הוא המעיין שממנו שואבים בני הדור הזה את חיוניותם ואת משמעות קיומם, או שמא הוא מטיל על ההווה צל כבד, כובל ומאיים?

 

 

אדום עתיק, כמו ספריה הקודמים של גבריאלה אביגור-רותם – "מוצארט לא היה יהודי" (כתר, 1992) ו"חמסין וציפורים משוגעות" (קשת, 2001) שזכו לשבחי הביקורת ולהוקרת קהל הקוראים בארץ ובעולם – הוא רומן ההולך בגדולות. זוהי מלאכת מחשבת אמנותית, שובת לב ומאתגרת מחשבה; יצירה הפותחת תיבות פנדורה, מתעמתת עם רוחות רפאים, ועם זאת אינטימית, מרגשת ומציעה הפוגות של פיוס ונחמה.

 

אי אפשר לכתוב על הרומן הזה מבלי להתייחס לשפתו. אדום עתיק מפעיל באורח וירטואוזי את קלידי השפה העברית מן הפרחחי-נמוך עד לפיוטי-גבוה, מן העברית בטעם-של-פעם עד העגה הצעירה של ימינו אלה. זהו מופע לשוני נדיר, המרחיב את גבולותיה של הספרות העברית ומעשיר אותה.