מחלת האבנים

סבָתהּ של המספרת - הדמות שבצילה חוסה כל הסאגה המשפחתית של 'מחלת האבנים' - התחתנה רק בגיל 33; ולא שחסרו לה מחזרים, אבל הם היו נמלטים עד מהרה, ובכפר שלה, באי סרדיניה, נפוצו שמועות שהיא שולחת להם שירי אהבה לוהטים, הרומזים גם לדברים מלוכלכים, ושהיא משוגעת.

 

הבעל שאִתו חיתנו אותה ב-1943 היה פליט שנמלט לכפר שלה חסר-כל מקָלִיאָרי (העיר הראשית של סרדיניה), אחרי שאשתו הראשונה וכל קרוביו נספו בהפצצה, והיה ברור לכל שהסכים להתחתן עם האשה המוזרה מתוך תחושת החוב שלו כלפי הוריה שאירחו אותו. שניהם מרגיעים זה את זה בהכרזה של אי-אהבה הדדית.

 

לכל מה שקורה בעולם, הסוער באותן שנים, אין שום חשיבות בשביל האשה הזו; ולעומת זאת, את האהבה, שהיא הדבר העיקרי והכי יפה בחיים, אלוהים מונע ממנה להכיר, ובגלל מחלת האבנים שלה (אבנים בכליות) היא גם לא מצליחה ללדת. אבל כשהיא נשלחת, לראשונה בחייה, ליבשת האיטלקית, לטיפול במחלתה במרחצאות מרפא, שוככת גם המחלה המסתורית שמבריחה את האהבה, והיא מתאהבת בעוז. 

מה שנראה כסיפור-משפחה מינורי, כמין רומאן רומנטי - מרתק ומשעשע, שופע חן ורווּי ריחות וצבעים עזים של סרדיניה - יזכה לתפנית מפתיעה. רק ממבט שני נוכל להבין מדוע דווקא האנרגיות של האשה הזאת הן משהו ששני הדורות הבאים מנסים לדבוק בו כדי שהאהבה לא תברח מהם. עכשיו ייראה לנו הרומאן שונה לחלוטין - פנינה ספרותית מתוחכמת ועמוקה בפרטי-פרטיה.

 

'מחלת האבנים' של מילנה אגוס נחשב ל"מאורע הספרותי של השנה באיטליה" (2007), ריגש את המבקרים והקוראים בצרפת, שבה נמכרו ממנו תוך שבועיים כ-50,000 עותקים, וזכה בשישה פרסים ספרותיים יוקרתיים, כולל "פרס אלזה מורנטה". מכירותיו באירופה עברו את החצי-מיליון, ובמגזין של ה'קוֹרִיאֶרֶה דֶלָה סֶרָה' נכתב על המחברת: "התואר של הסופרת האיטלקייה הגדולה ביותר פנוי ברגע זה, וזו הזדמנות להעניקו לאגוס".

 

אגוס נולדה בגנואה, להורים ילידי סרדיניה, והיום היא חיה בקָלִיאָרי. 'מחלת האבנים' הוא הרומאן השני שלה. הראשון והשלישי אף הם יראו אור בעברית בשיתוף-פעולה של הספריה החדשה וכתר ספרים.